גרפולוגיה היא תורה המנסה לחקור את הקשר שבין כתב ידו של אדם לבין התנהגותו, תכונותיו ומידע נוסף הנוגע לו.

גרפולוגים רבים טוענים כי הם יכולים להסיק מידע מכתב ידם של זרים, כולל נתונים ביוגרפיים. גרפולוגיה משמשת פעמים רבות בתפקיד רשמי או רשמי למחצה, במיוחד בתחומים כמו אבחון רפואי ואבחון תעסוקתי, אך רוב אנשי המדע נוטים לדחות את הטענה כי שיטות האבחון הגרפולוגיות אכן מסוגלות לספק את המידע שלו מתיימרים הגרפולוגים, בעיקר בגלל היעדר ממצאים אמפיריים.

ענף שמזוהה באופן שגוי עם גרפולוגיה הוא ניתוח מסמכים וחתימות- ענף זה הוא שונה בתכליתו ומטרתו היא לבדוק זיוף מסמכים וחתימות ולא את מבנה האישיות של הכותב. שיטות הניתוח בענף זה הן מדעיות בתכליתן והעוסקים בתחום מוכרים כעדים מומחים בבתי המשפט.

 הנחות היסוד של הגרפולוגיה

הגרפולוגיה מבוססת על מספר הנחות יסוד:

• כאשר אדם כותב, תכונות שונות שלו מוצאות ביטוי בכתב ידו.

• אדם אינו יכול לשנות מרצונו את צורת כתיבתו, בלי להותיר סימנים ניתנים לזיהוי לשינוי זה.

• המנגנון להפקת תנועות הכתיבה נמצא במתאם למצב מערכת העצבים המרכזית ומשתנה בהתאם לה.

• אות או צורת תו אינה מייצגת בהכרח תכונה מסוימת. המשמעות של האות או התו מוקשת על פי הנסיבות, ההקשר ועוצמת הלחץ.

ההנחה הראשונה מבין הארבע היא טרואיזם, שתי הבאות הן השערות טיפוסיות לפסבדו-מדע במובן זה שקשה מאוד או בלתי–אפשרי להפריכן או לתקפּן. הנקודה הרביעית היא החשובה מכולן, משום שהיא טוענת כי ניתן לפתח תאוריה  ומתודה לניתוח הקשר שבין כתב היד (ובמקרים אחרים, ציור או חתימה) לבין תכונות  אופי, רגש ונפש ספציפיות. טענת חסידי הגרפולוגיה היא כי מתודה גרפולוגית מסוימת מאפשרת ניתוח כזה. טענת מתנגדי הגרפולוגיה היא כי אין שום הוכחה, נסיון או בדיקה מדעית המאששת טענות אלו.

 

התפתחות הגרפולוגיה

לניתוח כתב היד שורשים עתיקים בתרבות הסינית, היוונית והרומית, כמו גם היהודית והנוצרית. גלגולה המודרני מתחיל במאה השבע עשרה, עם חיבורו של אלדריסיוס פרוספר (Alderisius Prosper), שפרסם מחקר בשם "אידאוגרפיה" ועם חיבוריו של הרופא האיטלקי קמילו בלדי (Camillo Baldi) מאוניברסיטת בולוניה, שהציג שיטה ללמידה על אופיו של אדם על פי מכתביו.

התפתחות נוספת באה מאה שנים אחרי כן אצל יוהן קספר לווטר (Johann Kaspar Lavater), משורר ודיאקון בכנסייה בציריך שבשווייץ. בספרו "פרגמנטים פיזיוגנמיים להבהרת ידע טבעו של האדם ואהבת האדם" (Physiognomische Fragmente zur Beförderung der Menschenkenntnis und Menschenliebe) שנכתב בין השנים 1775 ו-1778 הסתמך לאפטר על השערות ספקולטיביות של ג'מבטיסטה דלה פורטה ותומאס בראון במאה הקודמת וטען, בליווי איורים חינניים, כי ניתן לאתר קשר בין ביטויים פיזיוגנומיים ובין תכונות נפשיות. הוא סבר כי הליכה, תנועות ידיים ואף כתיבה מעידים על טבעו של האדם.

הניסיון הראשון ליצור תאוריה ומתודה ממשית של גרפולוגיה בא רק אחרי אמצע המאה התשע עשרה, בתוך גל של מחקרים שניסו להוכיח קשר בין מאפיינים פיזיים של האדם, צורתו, גזעו, גולגלתו, ופעולתו ובין תכונות שכל, אופי ונפש שלו. בצרפת, בלטו מחקריו של הכומר האב פלנדרה ובמיוחד של תלמידו האב ז'ן היפוליט מישו (Jean Hippolyte Michon) ממחוז שארנט (Charente) שבצרפת. בסדרת ספרים שהוציא מישו בשנות השבעים של המאה התשע עשרה טבע הכומר את המונח "גרפולוגיה" ופיתח שיטה "אנליטית" ראשונית לניתוח כתב היד, שלפיה ניתן לייחס מאפיינים ספציפיים לאנשים על בסיס "סימנים" מבודדים בכתיבתם. מישו היה מייסדה של האגודה לגרפולוגיה בצרפת וספריו השונים בעלי השפעה רבה בפיתוח המתודה הגרפולוגית.

יורשו של מישו, ז'ול קרפיו-ז'מה (Jules Crépieux-Jamin) — אף הוא איש דת קתולי — חלק על רבו בגישתו האנליטית והספציפית ופיתח גישה "הוליסטית" ו"גשטלטית" יותר. במקום התייחסות לאלמנטים פרטניים של אותיות בלבד, דגל קרפיו-ז'מה בפרשנות התרשמותית ואינטואיטיבית יותר של אופיו של הכותב על פי הרושם הכללי שמותיר הכתב אצל המפרש, והתייחסות למאפיינים כוללים יותר של הכתב.

בגרמניה הועלתה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הטענה כי כתיבה היא סוג נוסף של ביטוי תנועתי, וכי ניתן לקרוא את התהליכים החשיבתיים והרגשיים באמצעות ניתוח של התנהגות פסיכומוטורית מעין זו. וילהלם פרייר (Preyer) טען בספרו "על הפסיכולוגיה של הכתיבה (Zur Psychologie des Schreibens) כי כתב–היד הוא למעשה "כתב מוח"—כלומר, שיסוד הכתב במוחו ובאופיו של הכותב, לא בכישור מוטורי כלשהו—זאת על בסיס מחקר שעשה בכתבם של אנשים שאיבדו את ידיהם ולמדו לכתוב באמצעות כף הרגל או הפה. מחקרים אחרים ניסו אף הם למצוא את הקשר שבין כתב ורגש. אחרים, כמו גאורג מייר (Meyer), טלטשר ומקס פולפר (Pulver) ניסו לקשר בין גרפולוגיה ופסיכולוגיה. תרומה חשובה במיוחד הייתה כאן ללודוויג קלגס (Klages), פילוסוף ופסיכולוג, שפיתח את המתודה ה"גרמנית", שניסתה לכונן ניתוח גרפולוגי המבוסס על מאפיינים אובייקטיביים, תקפים תמיד, של כתב–היד, בניגוד לגישה של קרפיו-ז'מה שהדגישה אלמנטים כללים יותר כמו חיוניות כתב היד בכללו, כיוונו, מהירותו, וכדומה, ואופיינה גם בגישה אינטואיטיבית יותר לניתוח.

חוקרים וחובבי גרפולוגיה אחרים, כמו אמיל קרפלין, פייר מנאר, רוברט זאודק, ג'וּן דאוני, פרנק פרימן, ק(ל)רה רומן, תאה שטיין לוינסון, רודה וייזר, אניה מנדלסון (טאיר), יוזף זובין, וורנר וולף, ורודולף פּוֹפָל ניסו לפתח את המתודות השונות או סינתזות ביניהן לכלל מערכת ניתוח מקיפה ומדויקת יותר.

ברוב מדינות העולם היום, כולל בישראל, נהוגות שיטות המתבססות במידה זו או אחרת על הניתוח הגרמני ורעיונותיו של קרפיו-ז'מה, במינונים שונים לכל הגישות. בארצות הברית, למרות השפעה שהייתה לרומן, שטיין לוינסון או וולף, בלטה במיוחד השיטה שכונן מילטון נ. בנקר, ו"המכון הבינלאומי לגרפואנליזה" שהקים. לפי באנקר, שיטתו היא "דרך ביניים" הממזגת את מעלות הגישה הגרמנית והצרפתית, אך על טענה זו יש חולקים רבים בין גרפולוגים הנוטים לזלזל בערכה של עבודתו של באנקר.

 

מתודות גרפולוגיות

• גרפולוגיה אינטגרטיבית (משולבת): ידועה גם בשם "גרפואנליזה" או "שיטת הסימנים הקבועים" או ה"שיטה הצרפתית". התאוריה שביסוד שיטה זו היא שאותיות מסוימות מקושרות לתכונות אופי מסוימות וצורות התנועות מקושרות לתכונות אישיות בהקשר זה. לדוגמה, האות t שבה הקו החוצה האופקי נמצא מעל לגזע האות מצביעה על נטייה לחלום בהקיץ. עד היום לא פורסם מחקר המצביע על כך שיש ממש בקישור בין התנועות וצורתן לתכונות אופי כלשהן.

• גרפולוגיה הוליסטית: שיטה זו מכונה לעתים קרובות גם גרפולוגיית גשטאלט, אף כי אין לה קשר לתאוריית הגשטאלט. התורה פותחה בערך בשנת 1920 בגרמניה. לפי גישה זו, ניתן לבנות פרופיל אישיות כללי של אדם על בסיס שילוב אלמנטים שונים בכתב ידו, כמו קיטוב בין תנועות, שוליים, לחץ וריווח.

• ניתוח סמלי: לפי גישה זו, ניתן לבחון סמלים כהופעתם בכתב ידו של אדם.

 

שימושי הגרפולוגיה

• אבחון תעסוקתי: אבחון גרפולוגי משמש לעתים תכופות כשיטה מקבילה או חלופית לאבחון פסיכולוגי בעת שכירת שירותיהם של עובדים וכאבחון תעסוקתי כללי. האבחון מתבסס בדרך כלל על דוגמת כתב יד של המועמד להעסקה. רוב המחקרים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שאין לגרפולוגיה ערך לצורך אבחון תעסוקתי, אף כי ישנם מחקרים המצביעים על הצלחה צנועה.

מתקפה חריפה במיוחד על תקפות הגרפולוגיה ככלי אבחוני נמצאת במחקר שערכה אגודת זכויות האזרח של קולומביה הבריטית (BCCLA), המגיע למסקנה כי האבחון הגרפולוגי לא רק שאינו מניב תוצאות אלא גם פוגע בזכויות הפרט. מחקר מקיף אחר, הכולל רשימה מקיפה של מחקר בתחום נמצא אצל ספון. טיעון המתמקד בפגיעה בזכויות הפרט העלה גם דניאל קוהן. טיעון הנגד העיקרי של גרפולוגים כאן מצביע על כך שעיקר המחקרים שבוצעו עד היום נעשו בהקשר ישיר או עקיף לעיסוק בפסיכולוגיה, הנחשבת ל"מתחרה" בתחום האבחון התעסוקתי.

גם בישראל נפוץ השימוש בגרפולוגיה ככלי לאבחון תעסוקתי. שאלת הלגיטימיות של כלי זה עלתה בבית הדין לעבודה רק בהערות אגב, מבלי שבית הדין נזקק להכריע בשאלה זו. במקרה אחד העיר הנשיא אדלר: "ההכרעה בשאלת השימוש במבחנים גרפולוגיים צריכה להתבסס על מכלול הראיות הנוגעות לתוקפם ולמהימנותם של אותם המבחנים. אין מקום להכריע בשאלה זו במקרה דנן, שכן לא הוגשו ראיות על תקפותן ומהימנותן של בדיקות גרפולוגיות." (דב"ע 4-70/97) בפסק דין אחר מתחה השופטת ברק ביקורת חריפה על תפקודם של הגרפולוג והמעסיק שהשתמש בשירותיו, והביעה הסתייגות מעצם הפנייה לגרפולוג, באומרה: "אשר לעצם הפנייה לגרפולוג, פנייה זו כשלעצמה גם היא בעייתית. היא חודרת לפרטיותו של אדם מעבר לדרוש. בארצות-הברית ובאנגליה הדבר לא נעשה. בגרמניה יש איסור על מעביד לפנות לגרפולוג כדבר שבשיגרה, ואם מעביד עומד לפנות לגרפולוג, עליו לקבל הסכמה מפורשת מהמועמד. אין די בכך שמבקשים ממנו להגיש את קורות חייו בכתב יד. מעבר לכך, גם אז אין לשאול את הגרפולוג אלא שאלות רלוונטיות למשרה ולא שאלות כלליות על האופי. הנטל על המעביד להראות שהשאלות שנשאלו היו רלוונטיות. ה-Work Council מפקח על השאלות הנשאלות." (דב"ע נו/3-129)

• אבחון אישי ופסיכולוגי: בניית דיוקן פסיכולוגי וניתוח התאמה אישית לקשר נישואים או תכונות אופי.

• אבחון רפואי: זהו התחום בגרפולוגיה הקרוב ביותר למעשה הונאה. הדוגמה הבולטת היא של קנפר שטען כי הוא יכול לאבחן סרטן על פי ניתוח כתב היד, שנים לפני שניתן היה לאתרו באמצעים רפואיים. מחקרים שבוצעו בעקבות טענתו לא הצליחו לאשש את הממצאים שלו.

• ניתוח מסמכים וחתימות: ניתוח כתב יד כדי לזהות אם אדם מסוים הוא כותבו של מסמך מסוים. ניתוח זה משמש בעיקר בבתי משפט (כולל בתי משפט בישראל). לשיטות הניתוח כאן אין קשר לניתוח הפסיכולוגי שבגרפולוגיה והשיטות המשמשות בו לאבחון שונות במהותן.

 

טענות בעד ונגד גרפולוגיה

העוסקים בגרפולוגיה מייחסים לפעילותם יכולות מרחיקות לכת. כך, למשל, נכתב באתר של חנה קורן:

בהשוואה לטכניקות אחרות, גרפולוגיה מצטיינת בדייקנותה, על ידי שיטה שאינה בולטת לעין ואינה פולשנית. ... גרפולוגיה יכולה לספק הערכה ממצה של אופי האדם, שלא כמו כלי אבחון אחרים המספקים דיווח מוגבל. היא חושפת, אם קיימות, תכונות רדומות או חבויות באדם, שבשיטות סינון מסורתיות לא ניתן להבחין בהן. לדוגמה, הגרפולוגים שלנו יכולים להעריך אדם בכ-50 תכונות שונות כמו: מהימנות, שאפתנות, הגיון, חוש עסקי, קבלת החלטות, מוטיבציה, זיכרון, כושר ריכוז, יחסי אנוש ובריאות נפשית וגופנית. ועוד הרבה תכונות אחרות. בעזרת גרפולוגיה יכול המעסיק לקבוע מהו התפקיד המתאים ביותר עבור אדם העובד עבורו, כך שבאותה המידה שהערכה מועילה לחברה, היא מועילה לעובד.

מספר מחקרים בחנו את תקפות הטענות של הגרפולוגיה ליכולת לנתח כתב יד ולהסיק מניתוח זה מסקנות תקפות לגבי הכותב. עד כה, כל המחקרים שנעשו לא הצליחו לתקף את טענותיהם של הגרפולוגים ולמעשה, רוב מכריע של החוקרים שעסקו בתחום זה הגיעו למסקנה, כפי שטוען אחד מהם, שהניתוח הגרפולוגי אינו שונה מ"צפיה באנשים אוכלים והסקת מסקנות פסיכולוגיות מכך".

 

מחקרים התומכים בגרפולוגיה

ניתוח של מאה מחקרים שעסקו בגרפולוגיה בין השנים 1971 ו-2004 במאגר הנתונים PsycInfo מצביע על מספר קטן מאוד של מחקרים אמפיריים התומך בתקפות המתודה הגרפולוגית, כאשר חלק מן התומכים מצביעים למעשה על הצורך בשינוי המתודה מיסודה כדי שתוכל להניב תוצאות בעלות תקפות מסוימת.

חלק ניכר מן המחקרים התומכים בגרפולוגיה עסקו בהוכחה כי תוצאות הניתוח הגרפולוגי מניבות מתאם שאינו אקראי גרידא. קרומבאו וסטוקהולם טענו (1977) על בסיס התאמת 5 ניתוחי כתבי יד גרפולוגיים על–ידי ידידי הכותבים, כי הגישה ה"הוליסטית" עשויה להניב תוצאות טובות יותר מאשר הגישה ה"אנליטית", המתבססת על סימנים מבודדים ומוגדרים חד–משמעית. מחקרם זכה לביקורת חריפה מצד לסטר (1977) ופשטויג ומוס (1978), שביקרו גם את המדגם וגם את תוצאותיו. נבו (1989) חזר על הניסוי עם עשרה סטודנטים ישראליים, והגיע למסקנות דומות לשל קרומבאו וסטוקהולם. סטנלי אוסטויזן (1990) השווה בין ניתוחים גרפולוגיים ושאלוני אישיות של 69 סטודנטים לפסיכולוגיה, בהתייחס לכוח המנבא של השניים ומצא דמיון בהצלחת הניבוי.

בכיוון אחר, הגיעה וולינגטון-ג'ונס בעקבות שורה של מחקרים (1987 עד 1998) למסקנה כי מחלות קשות כמו טרשת נפוצה, שיתוק, שימוש ממושך בסמים או עקמת משפיעים על כתב–היד, אם כי השינוי אינו מקושר לצפוי על–פי המתודה הגרפולוגית. מחקר אחר שערכה וולינגטון-ג'ונס הגיע למסקנה כי שימוש בפסיכוגרמת רומן-שטאמפּפלי עשוי לאפשר אבחון מוצלח של תכונות אופי כלליות מסוימות. מבחן דומה בתוצאות דומות ערכו גם סטו ורקטור (1995).

בלין (1978) הסיק, על בסיס ארבעה נבדקים בעלי אפיוני נטייה אבדנית שונים, כי ניתוח כתב–יד עשוי לסייע בזיהוי מתאבדים פוטנציאליים ובאבחון מניעיהם. וירטנזון (1986) ניתח 500 כתבי–יד והגיע למסקנה כי ניתן לאתר קשיים לימודיים אצל הנבדקים על בסיס מספר קטן יחסית של מאפייני כתב–יד. מחקר בכיוון דומה של פראקאש ולהירי בהודו (2000) הצביע על אפשרות שכלים גרפולוגיים עשויים לסייע באבחון צעירים הסובלים מהפרעה נפשית.

 

מחקרים המתנגדים לגרפולוגיה

גוף המחקרים שהגיע למסקנה כי המתודה הגרפולוגית אינה מציעה אפשרויות אבחון וניבוי של ממש רחב הרבה יותר מזה התומך בה.

אחד המחקרים הראשוניים החשובים ביותר נערך על–ידי רפאלי וקלימובסקי (1983). השניים נטלו 103 כתבי–יד שונים משני סוגים, האחד נייטרלי בתוכנו והשני אוטוביוגרפי, והגישו אותם לניתוח על–ידי 20 גרפולוגים מקצועיים ו-24 סטודנטים נטולי ניסיון כלשהו בגרפולוגיה. התוצאות שהעלו השניים לא גילו הבדל כלשהו בכושר האבחון על–פי כתב–היד בין הסטודנטים לגרפולוגים המקצועיים, אך גילו מתאם פנימי מסוים בין ניתוחי הגרפולוגים, והיעדר השפעה לסוג כתב–היד שהוגש (נייטרלי או אוטוביוגרפי). התוצאות הצביעו על–כך שהגרפולוגים אכן ניתחו את כתב היד ולא את תוכנו ואף השתמשו במתודה הגרפולוגית, אך מתודה זו לא הניבה תוצאות העדיפות על ניתוחו של הדיוט. מסקנתם הייתה כי אין הצדקה של ממש לעשות שימוש בגרפולוגיה ככלי אבחוני לצורכי תעסוקה.

בן שחר ואחרים (1986) ערכו מחקר שבו בדקו את יכולתם של גרפולוגים לקבוע את מקצועם של 40 בעלי מקצוע מצליחים מתוך 8 אפשרויות וגילו כי התוצאות שהצליחו הגרפולוגים להשיג אינן חורגות מתחום הניחוש האקראי. נטר ובן שחר (1989) בחנו 17 מחקרים שונים שעסקו בתקפות הגרפולוגיה ככלי לבחירת מועסקים, עם 63 גרפולוגים ו-51 לא גרפולוגים (קבוצת בקרה) שבחנו 1,223 כתבי–יד. התוצאות הראו באופן ברור שהגרפולוגים לא הצליחו יותר ממי שאינם גרפולוגים בניבוי ביצועים עתידיים של עובדים על בסיס כתב–יד, ונפלו באופן ניכר מפסיכולוגים במבחן זה. לטענת נטר ובן שחר, בניגוד לרפאלי וקלימובסקי, מבוסס הניתוח הגרפולוגי על ניתוח תוכנו של כתב–היד ולא של המאפיינים הגרפולוגיים שלו.

מחקר מעניין במיוחד של גץ ושריר (1992) בדק את יכולת הניבוי של גרפולוגים מקצועיים לגבי סיכויי הקליטה המוצלחת של מועמדים לקבלה לקיבוצים. התוצאות הצביעו על–כך שהמלצות הגרפולוגים לא סיפקו מדריך בעל ערך לגבי סיכויי הקליטה. מסקנת החוקרים הייתה שהשימוש בגרפולוגיה על–ידי הקיבוצים היה חסר משמעות מעשית.

מחקרים דומים העלו תוצאות המצביעות אף הן על היעדר תקפות של הניתוח הגרפולוגי, כך אצל פורנהם וגונטר (1987), אדוורדס וארמיטז' (1992), בומן (1992), קראוס (1995), פרדליה ואחרים (1998), גותקה ואחרים (2002), ופורנהם ואחרים (2003) ועוד. סדרת תוצאות אלו, כמו גם סיבות אחרות, הובילה את האגודה הבינלאומית לגרפונומיקה, המאגדת חוקרים בתחום כתב–יד ומיומנויות גרפיות, לבדוק את מכלול המחקר המדעי בתחום ולהוציא נייר עמדה רשמי שקבע:

"אין כל סיבה לערער על המסקנות שאליהן הגיעה הקהילה המדעית, היינו כי (א) המשך השימוש בגרפולוגיה בבחירת כוח אדם עשוי להתברר כמזיק לפרטים וחברות רבים, ו-(ב) [הגרפולוגיה] אינה מגיעה לאותה רמת תקפות כמו אמצעי סינון נגישים והרבה פחות יקרים המשמשים לבחירת כוח אדם".

המחקרים שבוצעו עד כה, שמסקנותיהם מצביעות בבירור על ממצאים חלשים בלבד המתקפים את כוחה של המתודה הגרפולוגית, לעומת מחקרים רבים השוללים את תקפותה, מצביעים ככל הנראה על–כך שבשלב זה נכון להגדיר את הגרפולוגיה כ"פסבדו-מדע", בדומה לפוליגרפיה  או קריאה בכף היד.

 

הסיבות להמשך השימוש בגרפולוגיה

המשך השימוש בגרפולוגיה אף על פי שרוב רובו של המחקר שולל את תקפותה הוביל מספר חוקרים לנסות ולבחון מדוע נמשך השימוש בגרפולוגיה לצורכי מיון תעסוקתי וחוות דעת אישיות. בויז וגלר (2002) ערכו ניסוי שממנו עלה כי אפקט פורר משפיע במידה ניכרת על האופן בו נשפטת הגרפולוגיה. בניסוי שערכו, הוגשה חוות דעת אחידה ל-74 סטודנטים, כאשר נאמר להם שמדובר בחוות דעתו של גרפולוג, על בסיס אישיותם. אחרי הגשת חוות הדעת, עלה במידה ניכרת דירוג הגרפולוגיה כמדע אצל הסטודנטים (אף שכמובן לא בוצעה כל בדיקה גרפולוגית, עורך הניסוי רקח את חוות הדעת בעצמו), וזו חזרה וצנחה אחרי שהתגלתה להם האמת. קרנס ולאונרד (1992), סברו בדומה כי אפקט פורר הוא הגורם המקדם העיקרי באמונה בגרפולוגיה. מקלווי (1990) ערך בקנדה ניסוי נוסף שהגיע למסקנות דומות.

קינג וקוהלר (2000) תהו אף הם על פשר הצלחתו של פסבדו-מדע וערכו שני ניסויים: בראשון זווגו באופן אקראי פרופיל אישיות גרפולוגי המנתח תכונות בכתב היד ומסיק מהן מסקנות, יחד עם כתב–יד; בשני, זווגו פרופיל האישיות וכתב היד, כשפעם הפרופיל אכן מתאר את כתב היד, ופעם אחרת כשהוא מתאר כתב יד אחר. בכל שלושת המקרים, נטו הנבדקים להסכים עם חוות דעתם של הגרפולוגים, גם כאשר תיאור כתב–היד בפרופיל סתר את כתב–היד. סברת החוקרים הייתה כי "המתאם האשלייתי" הזה נובע מהטיה הנובעת מקישור סמנטי בין מלים המשמשות לתיאור תכונות כתב יד ומאפייני אישיות. דין ואחרים (1992) נטו אף הם להנחה כי בנטייה לאשר את חוות הדעת הגרפולוגית מצויה האמונה ה"אינטואיטיבית" כאילו יש קשר בין הצורה של כתב–היד ותכונות אופי: לדוגמה, כתב נוטה לאחור או עגלולי מקושרים ישירות לתכונות אופי "מתאימות", בין אם הן מתאימות או לא.

לינדמן (1998) סברה כי ההיזקקות לפסבדו-מדע נוסח הגרפולוגיה מעוגנת בצורך להבין את המציאות במקום בו אין הסברים נוחים. כמוה, גם קובץ' ורויסל (1994) הבחינו בעליה בהיזקקות לפסבדו-מדעים בסלובקיה בתקופה המתוחה של פיצולה מצ'כיה, וסברו כי העלייה נובעת מצרכים דומים..

​

המידע נגזר מויקפדיה ונערך על ידי

אדם הובר