המידע כאן נגזר מויקפדיה ונערך על ידי

 בנייה חופשית

חלק מהמסורת  של הבונים החופשיים מייחסת  לבונים החופשיים את בניית בית המקדש בתקופת המקרא -

החזון האישי שלי הכותב לאחד את הבונים החופשיים ברחבי העולם על מנת לבנות ולהקים את בית מקדש השלישי.

איש אינו יודע מתי והיכן בדיוק החלה הבנייה החופשית את דרכה. יש הסבורים שהבנייה החופשית צמחה באופן טבעי מהגילדות של ימי הביניים וממסדרים כמו בנאי האבן, הטמפלרים, המיסטריות הקדומות, הקולגיום הרומאי, האומנים הקומצ'ינים ואחרים. מנגד יש הטוענים כי אין לה שורשים מלפני המאה ה-17. רבות מההשערות הן בגדר ספקולציות.

כמה מן הבונים החופשיים, במיוחד המשתיכים לנוסח היורקי, טוענים כי הבנייה החופשית קיימת מימיו של המלך אתלסטאן מאנגליה במאה ה-10. עליו נאמר כי נטבל לנצרות ביורק ושם ניפק ללשכות הבונים את כתבי הזכויות (הצ'רטרים) הראשונים. גם לסיפור זה אין אחיזה ממשית.

כמה מחברי הכנסייה המורמונית רואים דמיון בין אלמנטים שונים בטקסיה לאלה של הבונים החופשיים, ועל כן מקורם של כמה ממנהגי הבונים הוא לדעתם בהתגלות ישירה של דברי האל בזמן מקדש שלמה.

נראה שהבנייה החופשית סיפקה מחסה לליברלים ולתומכיהם בזמנים שבהם פעילויותיהם יכלו לגרום למותם. אולי בשל כך נוצרה מורשת של סוד. בהגיע הזמנים המודרניים התמעט הצורך בחשאיות, והבונים החופשיים החלו להצהיר בגלוי על השתייכותם לאחווה. זו החלה לארגן עצמה באופן פורמאלי. לשכות שהחלו דרכן בהתוועדויות בפונדקים שונים בלונדון, אנגליה, התגבשו ללשכה גדולה אחת ב-1717. בשנים שלאחר מכן נפתחו לשכות גדולות אחרות ברחבי יבשת אירופה.

במהלך עידן המהפכות, (השליש האחרון של המאה ה-18) שיחקו הבונים החופשיים תפקיד מכריע בתהפוכות הפוליטיות שפקדו את אירופה ובעיקר במהפכה הצרפתית. בקרב הציבור רווחה הטענה שהבונים החופשיים הם אלו שחוללו את המהפכות וכי הם קיימו גוף מחתרתי גדול כנגד הממשל הישן והכנסייה. אחד החיבורים המקיפים שנכתבו בנושא הוא מחקרו של האב אוגוסטן דה בארואל- זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם.

בנייה חופשית מעורבת

הכנסת נשים היא עדיין עניין מעורר מחלוקת בלשכות רבות. הדרישה להיוולד חופשי אינה רלוונטית עוד. היא נותרה כמזכרת מהעבר ומשמעותה כיום פילוסופית בלבד. הדרישה לשלמות הגוף מצטמצמת היום לתביעה שהמתקבל יוכל ליטול חלק פיזי בטקסי הלשכה, אם כי רוב הלשכות היום גמישות בקבלת מועמדים נכים.

לפחות חלק מקבוצות מהבונים החופשיים משתמשות בסמלים במהלך טקסי ההצטרפות שמקורם של סמלים אלו במסורת עתיקה של הבונים החופשיים.

ביקורת ודיכוי

מאז ימיה הראשונים, הותקפה הבנייה החופשית על ידי הכנסייה הנוצרית הקתולית, ואף נאסרה בכמה מהארצות הקתוליות. הצרפתי לאו טקסיל התפרסם כשהאשים בסוף המאה ה-19 את הבונים בפריצות מינית, בפולחן השטן ובמגע עם שדים. ועדת חקירה שהוקמה, לא סתרה את מסקנותיו, אך הוא הודה לבסוף בפומבי בעובדה שכל האשמותיו היו בדיות.

הבנייה החופשית הייתה מאז ומתמיד חביבה על רוקחי תאוריות קשר למיניהם, אלה ראו ורואים בה כוח רשע זומם מזימות, ואף מקשרים אותה לעתים עם היהדות הבינלאומית (ההיפך הוא הנכון. במשך למעלה ממאתיים שנה נמנעה הצטרפותם של יהודים ללשכות רבות ביבשת אירופה. גם היום, בסקנדינביה כולה, בה פועלים שני "נוסחים" נוצריים "טהורים", של הבנייה החופשית, "הנוסח השבדי" ו"הנוסח הנורבגי", נאסרת הצטרפותם של יהודים ומוסלמים). בעיני אותם קושרי תאוריות קשר שואפת הבנייה החופשית לשלוט על כול מדינות תבל. ואחת "ההוכחות" לכך היא המונח המפורסם האהוב על מנהיגי ארצות הברית: "סדר חדש", המופיע על פני שטר הדולר האמריקני. כוונת המונח הייתה פשוטה, השאיפה של אזרחי ארצות הברית בתקופת מאבקה לחופש, להגיע לעצמאות, להביא לידי ביטוי את חרויות האזרח ולהתקיים כמדינה דמוקרטית.

הבנייה החופשית אסורה כמעט בכל הארצות הטוטליטריות והבלתי דמוקרטיות, למעט בקובה, שם מהווה הבנייה החופשית עלה תאנה לערוות השלטון. הבונים החופשיים פועלים בקובה תחת שליטה של "פוליטרוקים" מטעם השלטון וללא יכולת אמיתית לפעול בדרכם המסורתית. בגרמניה הנאצית הגיעה הפעילות נגד הבונים החופשיים לשיאים נוראים. למרות העובדה שלשכות רבות נסגרו מעצמן, ואלו שנותרו קיבלו עליהן את כול ההגבלות של השלטון, הורה היטלר לחסל את הבנייה החופשית, הלכה למעשה. כמאה אלף בונים חופשיים מגרמניה ומכול מדינות הכיבוש שלה נשלחו למחנות ההשמדה. הבנייה החופשית באירופה נפגעה אנושות והתקשתה להתאושש גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

גם בדמוקרטיות המודרניות מוטחות לעתים האשמות שווא בבונים החופשיים. כך למשל, בתחילת המאה ה-19 נעלם בארצות הברית בונה חופשי ששמו ויליאם מורגן. הטענה שהועלתה הייתה כי הוא איים לגלות את הסודות של הבנייה החופשית, מה שהוליד האשמות לפיהן הוא נרצח על ידי הבונים החופשיים (לו היו מגלים את האמת לציבור הרחב, היו המאשימים מוקעים אל עמוד הקלון, שכן הסודות של הבונים החופשיים מועטים ביותר והם סמליים בלבד, רחוק מכל ההשערות חסרות השחר). מאוחר יותר התברר כי הייתה זו עלילת שווא. דוגמה נוספת היא הופעתה של לשכה בשם (P2 (Propaganda Due באיטליה, בסוף שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. התברר כי חברים בלשכה נחקרו בקשר לשערוריית כספים ולרצח של בנקאי בכיר בוותיקן. וכן במעורבותה של המפייה ב"עסקים" אלה. הפרשה התגלגלה למעשי רצח שלא נפתרו עד היום. הדמות המובילה בפרשה זו היתה של נוכל מוכר בשם אדולפו צ'לי, אשר ברח לדרום אמריקה, עם התפוצצות הפרשה, ונעלם. צ'לי, שהקים את הלשכה, הפיץ את "העובדה" כאילו מדובר בלשכה של בונים חופשיים (מזרם ה"גראנד אוריינט" - המזרח הגדול בצרפתית - גוף שאינו מוכר על ידי הלשכה הגדולה בישראל, המקושרת עם הלשכות הגדולות המוכרות על ידי סקוטלנד ואנגליה). חקירה העלתה כי הייתה זו טענה שקרית ומטרתה הייתה להתעטף באיצטלה של מכובדות, וותק, ומעמד של הבנייה החופשית. ועוד דוגמה: בעיר הצרפתית ניס (ניצה), שבחוף התכלת המפורסם, האשים התובע הראשי שופטים אחדים בהשהיה מכוונת או בסירוב לנמק פסקי דין בהם היו מעורבים בונים חופשיים. או בבריטניה למשל, ניסתה, ללא הצלחה, מפלגת הלייבור (בשנת 1990) לחייב בונים חופשיים להצהיר בגלוי על השתייכותם.

אמצעי התקשורת והבידור הושפעו רבות מההאשמות הללו, אשר קיבלו את הכינוי "אנטי-מסוניות" (המסונים הם הבונים החופשיים בלעז). סרט וותיק, בכיכובו של רוברט מייצ'ום מתאר לכאורה את נסיון החדירה של הבונים החופשיים לארגוני המודיעין במדינות שונות בעולם. סרטי קולנוע וטלוויזיה רבים אחרים הופיעו על המסכים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. בתחילתה של המאה ה-21 קיימת פעילות עשירה מאד בתחומי הספרות, הקולנוע והטלוויזיה העוסקת בבונים החופשיים. ספריו של דן בראון והסרטים שבעקבותיהם, מציגים את הבונים החופשיים, באור שונה לגמרי מן המציאות, אך אין להתעלם מן העובדה שהם מעניינים ומגרים את הדמיון.

סמלים וטקסים

בונים חופשיים באחד מטקסיהם

הבונים החופשיים מתבססים במידה רבה על סמליהם של הבנאים מימי הביניים.

אחד מסמליהם המרכזיים הוא ה- Square & Compasses, "המחוגה ומד-הזווית", אשר מסודרים בצורה היוצרת ריבוע. על מד הזווית נאמר לעתים שהוא מייצג את החומר, ואילו המחוגה - את הנפש או הרוח.

לפי הסבר אחר, מייצג מד הזווית את העולם המוחשי, בעוד שהמחוגה מייצגת את השיפוט האינדייווידואלי.

הבנייה החופשית אינה דוגמטית ועל כן אין מקדשים את הפרשנות לסמלים אלו. ברווח שבין השניים מופיע לעתים סמל בעל חשיבות מטפיזית. לעתים האות G (שעליה נאמר כי היא מייצגת את המילה Geometry).

המחוגה ומד הזווית מוצגים בכל הפגישות של בונים חופשיים יחד עם עותק של התורה הקדושה (Volume of the Sacred Law / Lore) = VSL). בארצות דוברות אנגלית יהיה זה בדרך כלל התנ"ך עם הברית החדשה, אך ייתכן כי הוא יוחלף בכל ספר כתובים שחברי לשכה או רשות מסונית מסוימת מרגישים כי הם מקבלים ממנו את השראתם כגון: התנ"ך או הקוראן. בארצות בהן אוכלוסיית הבונים מעורבת מדתות שונות יהיו מיוצגים כל הספרים הקנוניים של דתות האחים בלשכה יחדיו. בלשכות צרפתיות, נעשה שימוש בחוקה המסונית. במקרים בודדים, כאשר מגוון הדתות רב מדי מכדי לבחור בספר המקובל על הכלל, נעשה שימוש בספר בעל דפים ריקים.

בנוסף לתפקידו כהשראה דתית משמש הספר כאמצעי לאישוש התחייבויות שאותן הבונים החופשיים לוקחים על עצמם.

רבים מהסמלים המסוניים הם מתמטיים בטבעם ובעיקר גאומטריים. הבונים אוהבים לקשר את המטפיזיקה לעקרונות הגאומטריה.

הישות העליונה (אלוהים או הכוח היוצר) מכונה לעתים בריטואל המסוני "המהנדס העליון" או "הבונה העליון של היקום" וכינויים דומים אחרים. לעתים ישתמשו בראשי התיבות של הכינוי.

ישנן שלוש דרגות בבנייה החופשית:

1. תלמיד בונה Entered Apprentice

2. חבר בונה Fellow Craft

3. רב בונה Master Mason

ההתקדמות מדרגה לדרגה מושגת על ידי השתתפות בטקס, שהוא בעיקרו מחזה מוסרי שבו משחק המועמד תפקיד יחד עם חברי הלשכה שאליה הוא מצטרף. הרקע לריטואל יהיה בדרך כלל תנ"כי – בניין מקדש שלמה בירושלים, אם כי הסיפורים עצמם אינם מהתנ"ך ואינם אמורים להיות יהודיים או נוצריים באופיים. אין בהתרחשויות המוצגות אירועים על טבעיים. את מקדש שלמה ניתן להבין כמייצג את המקדש של האדם הפרטי, מקדש הקהילה האנושית, או היקום כולו.

מהטקס אמור המועמד להפיק לקחים מוסריים. מספר הדרכים השונות לפרש את הריטואל הן כמספר הבונים החופשיים, ואין בונה חופשי יכול להכתיב פרשנות לבונה חופשי אחר.

בונים חופשיים העומדים בפני מעבר מדרגה לדרגה נדרשים לעתים קרובות, במיוחד ביבשת אירופה וגם בישראל, להכין עבודות עיוניות על נושאים פילוסופיים ולהרצות עליהן בפני לשכתם.

ביטוי שגור בחוגים מסונים הוא "על מד הזווית", "to be on the square", ומשמעותו היא לשמור על אמינות. ביטויים אחרים מהבנייה החופשית בשימוש הכלל הם "להיפגש על הפלס" "Meeting on the level", דהיינו ליצור קשר מבלי להתייחס למעמד חברתי וכלכלי. הבנייה החופשית מכונה לעתים בין חבריה "האומנות" "The Craft".

קרעים ומחלוקות

סכסוכים על רקע דתי בין שמרנים למודרניים הובילו לקרע גדול בלשכה האנגלית ב-1753. הקרע נתאחה לאחר 1813, כאשר ניסוח פשרה עדין הצליח להביא למיזוג מחודש. הפשרה התבססה על ניתוק הבנייה החופשית מהנצרות ועירפול ניסוח לגבי מהותה וטיבה של הדרגה השלישית בדרגות הבונים.

הקרע הגדול השני בבנייה החופשית התרחש בשנים שאחרי 1877, כשהמזרח הגדול של צרפת החל לקבל לשורותיו אתאיסטים ללא הבחנה. בעוד שנושא האתאיזם היווה את הגורם הרשמי לפיצול מהמזרח הגדול של צרפת, תרמה לכך גם הכרתם של הצרפתים בבנייה החופשית הנשית והמעורבת, וגם נכונותם לדון בלשכה בנושאי דת ופוליטיקה. אף שגם הצרפתים אינם מרבים בדיונים אלו, אין הם שוללים אותם על הסף כמו האנגלים. השסע בין שני הענפים הללו גושר מידי פעם, בייחוד במשך מלחמת העולם הראשונה כאשר בונים חופשיים אמריקנים, שכחיילים שהו על אדמת אירופה, השתתפו בפעילות הלשכות הצרפתיות.

החוקות הקדומות של הבנייה החופשית אומרות כי הבונה "לעולם לא יהא אתאיסט אוויל או אנטי דתי מופקר, אם הוא "מבין נכון את האומנות". הדת היחידה לה נדרש הייתה "דת כזו שבה מכירים כל האנשים, תוך השארת דעותיהם על פרטיה לעצמם". הניסוח היה מעורפל למדי ובשנת 1815 שינתה הלשכה המאוחדת UGLE את החוקה לנוסח חדש: "תהיה דתו של אדם או עבודתו את אלוהיו אשר תהא, אין הוא מוחרם מהמסדר, בתנאי שהוא מאמין באדריכל המהולל של שמים וארץ, ומקיים את חובות המוסר הקדושות". השורה התחתונה הייתה שלילת קבלתם של אתאסטים, מה שעורר מחלוקות. בשנת 1875 הוצעה פשרה שכללה שימוש בביטוי "Creative Principle", עיקרון יוצר, כתחליף ל"אדריכל המהולל", אך היא לא צלחה.

בסופו של דבר בשנת 1877 ה- GOdF החזיר את המצב שבו לא נדרשה דרישה דתית כל שהיא לקבלת המועמד, תוך אימוץ החוקה המקורית משנת 1723 כחוקה הרשמית. ה-GOdF גם שינה את הריטואל שלו כך שלא נעשתה בו כל התייחסות ישירה ל-"אדריכל העליון של היקום " G.A.O.T.U".

הבנייה החופשית בארץ ישראל

לקראת סוף המאה ה-19 החלו להגיע אל ארץ הקודש בונים חופשיים רבים, בעיקר מארצות הברית, במטרה למצוא שרידים ארכאולוגיים שיוכיחו את אמיתותן של אגדות מסוניות הטוענות כי מוצא הארגון הינו בבית המקדש שבנה המלך שלמה בימי מלכותו.

ב-1867 הגיע לארץ הקפטן האנגלי צ'ארלס וורן, בונה חופשי מלשכת המחקר של אנגליה. יחד עם קבוצת ארכאולוגים חפרו לראשונה בירושלים וחשפו את מערת צדקיהו, שלימים נקבעה על ידי החוקרים כמקום חציבתן של אבני המקדש. חשיפתה של מערת צדקיהו משכה אל הארץ בונים חופשיים אחרים, ביניהם מארק טוויין, שהיה בונה חופשי בלשכה מסונית ממיזורי. מחקריו הארכאולוגיים של וורן כללו גם את חשיפת מנהרות הכותל, העוברות לאורך הכותל המערבי.

באותה שנה הגיע לארץ גם רוברט מוריס (Robert Morris), בונה חופשי מקנטאקי. לאחר שראה שאין אף לשכה של הארגון בארץ הקודש - החליט להקים כזו. יחד עם חברים אחרים בארגון שפגש, הקימו ב-13 במאי 1868 את הלשכה המסונית הראשונה בירושלים, שכונתה "Reclamation Lodge of Jerusalem" ופעלה בשפה הצרפתית. מערת צדקיהו שימשה להם כמקום המפגש לטקס פתיחת הלשכה (אשר כונה בפי מוריס בשם "Moot Lodge").

לשם הקניית חוקיות ללשכה מסונית יש לקבל חסות באמצעות צ'ארטר מלשכה גדולה מוכרת. תוכניתו של מוריס לקבל צ'ארטר שכזה מלשכתו בארצות הברית נכשלה, ועל כן פנה אל ידידו ויליאם מרסר וילסון (William Mercer Wilson), נשיאה הראשון של הלשכה הגדולה של קנדה במחוז אונטריו, בבקשה להשגת הצ'ארטר. בין שמות עותרי הצ'ארטר ניתן למצוא שמות של אישים כגון אלברט מאקי (מגדולי הסופרים בנושא הבנייה חופשית) וקרל נטר (ממייסדי "כל ישראל חברים" ו"אליאנס" הצרפתית) אשר בדיוק באותה שנה סיים את תפקידו כמנהל בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" אותו ייסד. את הצ'ארטר קיבלו לבסוף ב-17 בפברואר 1873, וזמן קצר לאחר מכן, ב-7 במאי, נוסדה לשכת Royal Salomon Mother Lodge מס' 293 בירושלים (בערבית - Suleiman El-Moluki).

לא עבר זמן רב והדברים התגלגלו לרעת לשכת Royal Salomon Mother Lodge, בעיקר מפאת חוסר ניסיון בהליכי הטקסים המסוניים ועקב חוסר תקשורת עם הלשכה הגדולה שבקנדה. הדבר התבטא בצירוף בונים חופשיים מלשכות לא מוכרות (כאלה שפעלו ללא צ'ארטר) אל הלשכה. בסופו של דבר דרשה הלשכה הגדולה שבקנדה להסיר את הצ'ארטר מלשכת ירושלים ולהחזיר אליה ספרים וחפצים של הבנייה החופשית. לשכת ירושלים סירבה לעשות כן ופעלה לזמן קצר ללא צ'ארטר.

ב-26 באוגוסט 1889 עזב אברהם לוי (Abraham Levy), יהודי בונה חופשי, את הלשכה כשבדעתו לייסד לשכה חדשה שתפעל בצורה מסודרת על פי כל הכללים המסוניים. את הלשכה החליט להקים ביפו, העיר שבה רוב הבונים החופשיים התגוררו בלאו הכי. יחד עם חברים לשעבר של הלשכה בירושלים עתרו לקבלת צ'ארטר מלשכה צרפתית אשר פעלה על פי הנוסח המצרי בפריז - נוסח אשר לא היה מקובל על ידי שאר הלשכות באירופה. ב-25 באוגוסט 1891, לאחר קבלת הצ'ארטר, ייסדו את לשכת The Port of Solomon’s Temple שכונתה גם בשם Gate of Solomon’s Temple. הלשכה פעלה בביתם של בני משפחת יעקב אלחנן ליטוינסקי (Litwinsky) ביפו ופעלו בה ערבים ויהודים כאחד. באותה שנה הגיעה לפלשתינה קבוצת מהנדסים צרפתיים לשם בניית מסילת הרכבת הראשונה שחיברה בין יפו לירושלים. מהנדסים אלה היו בונים חופשיים והצטרפו ללשכת The Port of Solomon’s Temple אך עזבו אותה כאשר סיימו את עבודתם וחזרו לצרפת. אז גם דעכה העבודה בלשכה, ובסופו של דבר היא נסגרה. את שרידי המסילה ניתן לראות עד היום ברחובותיה העתיקים של יפו.

בראשיתה של המאה ה-20 הגיעו חברי לשכת The Port of Solomon’s Temple למסקנה כי עליהם לייסד לשכה חדשה על מנת שהבנייה החופשית לא תגווע בארץ. על כן, בפברואר של 1906 ייסדו ביפו את לשכת "ברקאי". אחד מחברי הלשכה באותו זמן היה שען יהודי בשם מוריס שנברג (Maurice Schönberg), אשר היה אחראי על התקנת ארבעת השעונים על מגדל השעון המפורסם שביפו. שניים מהשעונים הציגו את השעון המוסלמי והשניים האחרים הציגו את השעון המקומי. אותו שנברג, שמתוקף עבודתו נסע פעמים רבות לפריז, יצר קשרים עם ארגון ה-Grand Orient שבצרפת ועל כן, ב-13 במרץ 1906, חברי לשכת "ברקאי" עתרו רשמית ל-Grand Orient במטרה לקבל מהם צ'ארטר. אחד החותמים על העתירה לצ'ארטר היה האח דוד יודלוביץ' (David Yudelovich), מראשוני המעצבים של התרבות העברית החדשה בארץ-ישראל. ממייסדי בית-הספר העברי הראשון בארץ, בראשון לציון 1886, שבו לימד עברית בעברית. יודלוביץ גם הקים ב-1898 את גן הילדים העברי הראשון בארץ, ולימד את הערבים הראשונים לדבר בשפה העברית. הוא השתתף רבות בעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, הצבי ועוד. יודלוביץ' כתב את הספר הראשון בעברית על הבנייה החופשית. במקביל עבד כמנהל הייצוא של היקב בראשון לציון.

אח נוסף מלשכת "ברקאי" היה אלכסנדר הווארד (Alexander Howard), ערבי-נוצרי ממוצא לבנוני (שמו האמיתי היה אסכנדר עוואד, Iskander Awad) אשר עבד כסוכנו של תומאס קוק (Thomas Cook) במזרח-התיכון, דבר שהקנה לו מעמד גבוה וכספים רבים בהם השתמש לרכישת מלונות ביפו, בירושלים ובלטרון. אלכסנדר בנה בתים רבים ביפו ורחוב אחד נקרא בזמנו על שמו – Howard Street (כיום רח' דוד רזיאל), שם גם בנה את ביתו הפרטי בבית מס' 1. אלכסנדר מינה את אחיו ללשכה, Rolla Floyd, כעוזרו האישי בעסקיו, ומספר שנים לאחר מכן ירש Floyd את תפקידו של Howard כסוכנו של Thomas Cook. יחד ניהלו את חברת הכרכרות הראשונה בארץ שנסעו מנמל יפו לירושלים.

ביתו הפרטי של Alexander Howard שימש כמקום המפגש של חברי הלשכה (אותו בית שימש מאוחר יותר, בנדיבותו של אלכסנדר, כמקום מפגש של מהגרים יהודים שעלו לארץ בסוף המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה-20. בסביבות שנת 1890 הפך הבית למשרדים הראשיים של ארגון "חובבי ציון" הרוסי שעודד התיישבות בפלשתינה). למרות שפעלו בחסותה של ה-Grand Orient, לא ידעו חברי הלשכה לדבר בשפה הצרפתית ועל כן פעלה הלשכה בשפה הערבית. אף-על-פי-כן, את הדו"חות ששלחה הלשכה ל-Grand Orient כתבו בשפה הצרפתית. את הטקסים ערכו בערבית על-פי תרגומים של הנוסח הסקוטי שהובאו ככל הנראה ממצרים.

עד 1914 קודשו בלשכת "ברקאי" יותר ממאה בונים חופשיים (שכללו 82 ערבים וטורקים, 29 יהודים, 6 נוצרים אמריקאים ו-6 זרים שככל הנראה היו נוצרים גם כן). רוב החברים החדשים נולדו בארץ אך כמה מהם הגיעו ממצרים, מטורקיה, מסוריה, מלוב וממזרח אירופה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלו חברי לשכה רבים על ידי המשטר העות'מאני ובעקבות זאת השעתה לשכת "ברקאי" את פעילותה. מיד עם סיום המלחמה חזרה הלשכה לפעול, אולם רק למשך שלוש שנים, ואז נסגרה שוב, ככל הנראה בעקבות הטבח שנעשה ב-47 יהודים שהתגוררו ביפו, ב-1 במאי 1921.

ביולי 1922, קיבלה בריטניה את המנדט לשלטון על פלשתינה. רק אחר כך, ב-1925, חזרה הלשכה לפעילות רצופה, אך הפעם רוב הפועלים בה היו אך ורק יהודים. באותה תקופה נפתחו מספר לשכות ערביות על ידי הלשכה הגדולה של מצרים והבונים החופשיים מהמגזר הערבי עברו ללשכות אלה. בפלשתינה של אותה עת החלה מתיחות בין היהודים והערבים, מה שגרם גם למתיחות בין הלשכות הערביות והלשכות היהודיות.

בסופו של דבר, ב-9 בינואר 1932, נוסדה "הלשכה הגדולה של פלשתינה". כך הוקמה לראשונה לשכה גדולה של בונים חופשיים בארץ הקודש, אשר, בניגוד ללשכות גדולות בשאר המקומות בעולם, לא איחדה תחתיה את יתר הלשכות שפעלו באותה העת בארץ. איחודן של לשכות אלו הגיע רק מאוחר יותר עם הקמת "הלשכה הגדולה של מדינת ישראל".

הלשכות אשר פעלו בשפה האנגלית, שקיבלו את הצ'ארטר שלהן מהלשכה הגדולה של אנגליה, סירבו להצטרף ללשכה הגדולה החדשה והמשיכו לעבוד בנפרד בעוד שלשכות מסוימות אשר פעלו בשפה הגרמנית עבדו תחת הלשכה הגדולה הסימבולית של גרמניה. לשכות גרמניות אלה נוסדו על ידי גרמנים שמצאו מקלט בפלשתינה לאחר שגרמניה הנאצית החלה לרדוף את הבונים החופשיים שישבו בגרמניה. אותם בונים חופשיים גרמנים תרמו רבות לפיתוחן של ה-"מושבות הגרמניות" בירושלים ובחיפה.

למרות המתיחות שהייתה בין היהודים והערבים באותה העת, עשתה הלשכה הגדולה מאמצים רבים לצרף אליה אחים חדשים לא-יהודיים: ערבים, מוסלמים, נוצרים, ארמנים, דרוזים ובהאים. באותה העת היו רק לשכות ספורות אשר כללו אך ורק ערבים: לשכת נור אל-חיכמה ("אור החוכמה") ולשכת ירושלים, שתיהן בירושלים; לשכת "כורש" בעמאן ולשכת "גליל" מס' 31 בנצרת.

עם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 נסגרו מיוזמתן מספר לשכות דוברות ערבית. לבסוף, ב-20 באוקטובר 1953, נוסדה בתל אביב "הלשכה הגדולה למדינת ישראל", אשר איחדה תחתיה את כל הלשכות בישראל. הלשכות שפעלו באותה העת חולקו על פי השפות שבהן פעלו: 19 לשכות דוברות עברית, 5 לשכות דוברות גרמנית, 4 לשכות דוברות אנגלית, לשכה אחת דוברת רומנית ומספר לשכות דוברות ערבית.

הבנייה החופשית בארץ ישראל פעלה תמיד מתוך כבוד ושוויון בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. "הלשכה הגדולה למדינת ישראל", על אף שהבנייה החופשית אינה דת, פותחת תמיד את עבודתה כשספרי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות (התנ"ך, הברית החדשה והקוראן) מונחים על הכן מתוך מתן כבוד לשלוש הדתות הגדולות הפועלות בישראל.

.